ר"ן על קידושין כ״ד

1 לא יהבוה ניהליה. לצורך בנו ומקשינן אבעי ליה לאודועי להוציא עצמו ממנהג רמאות:

2 באגא דאלמי. בקעה של בעלי זרועות היתה ולא יניחו לכל אדם לקנות קרקע אצלם וא"ת והתניא בתוספתא דב"מ פרק ד ואיתא נמי בירושלמי בפרק איזהו נשך הלכה ג הנותן מעות לחברו ליקח לו פירות למחצית שכר ולא לקח אין עליו אלא תרעומת ואם ידוע שלקח מוציא ממנו בעל כרחו והכא נמי ליפקה לההיא ארעא רבה בר בר חנה מרב תירצו בשם בעל מתיבות ז"ל דהתם בשלקח בזוזי משלח אבל הכא רב בזוזי דנפשיה זבין:

3 רב גידל הוה מהפך בההיא ארעא. מחזר עליה לקנותה:

4 קבליה. קבל עליו סיפר דברי צעקתו לרבי זירא:

5 לרגל. כשדורשין בהלכות הרגל מקבלים פני הרב:

6 עני המהפך בחררה. מחזר אחריה לזכות בה:

7 נקרא רשע. שיורד לחיי חברו:

8 לא הוה ידענא. שרב גידל מתעסק בה:

9 דארעא קמייתא היא לי. זו היא לי ראשונה שלקחתי מעולם:

10 ולא מסמנא מילתא. אינו סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון:

11 ארעא דרבנן. הפקר לתלמידים. ודאמרינן עני המהפך בחררה וכו' פי' רש"י מחזר אחריה לזכות בה מן ההפקר או שיתנה לו בעל הבית וחלקו עליו התוס' ואומרים דבחררה של הפקר ודאי אינו נקרא רשע דאדרבה לכתחלה יכול לעשות כן כיון דלא משכח אחרינא כדתנן גבי פאה ומייתינן לה בפ"ק דבבא מציעא דף י. נפל לו עליה פירס טליתו עליה מעבירין אותה הימנו ולישנא דמעבירין מוכח דלכתחלה יכול לעשות כן אלא כי אמרי' נקרא רשע דווקא בחררה שהוא רוצה ליקח לפי שהוא ימצא לקנות במקום אחר או במי שמהפך להשתכר בבעל הבית שאם בא אחר ונשתכר בה הוי רשע שמפני שאף הוא ימצא להשתכר במקום אחר אבל במי שמהפך לזכות מן ההפקר אי נמי במתנה ליכא משום עני המהפך בחררה וכדאמרינן בפרק המקבל דף קח: דבמתנה לית בה משום דינא דבר מצרא דאלמא בכי הא ליכא משום ועשית הישר והטוב ואע"ג דבפרק לא יחפור דף כא: אמרי' דמרחיקין מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג ואע"ג שהוא דבר של הפקר הא יהבינן התם טעמא משום דדגים יהבי סיירא וכל שקרוב לו כמלא ריצת הדג כנצודין דמו. ודאמרי' בפרק הנזקין דף נט: דעני המנקף בראש הזית מה שתחתיו אסור ואע"פ שלא נטל ונתן ביד שאני התם שטרח בהם להפילם וזהו דעת רת"ם ז"ל והרמב"ן ז"ל סובר כדברי רש"י ז"ל שאפילו במציאה נקרא רשע וזו ששנינו לענין פאה מעבירין אותה הימנו היינו טעמא שלא הוא בלבד מחזר אחריה שהרי כל העניים מהפכים כמותו אחר הפאה וכן דעת רת"ם ז"ל ומ"מ עשיר המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו אינו נקרא רשע לפי שהעשיר מצוי לו לחם בביתו או ליקח משכניו ואע"ג דהאי עובדא דרב גידל מוכח דבעשיר הבא ליקח שייך נמי דינא דעני המהפך בחררה ה"מ במקח קרקעות לפי שאין הקרקעות מצויין ליקח:

12 רב ושמואל דאמרי תרוייהו מקודשת אע"פ שנתאכלו המעות. בתוך שלשים דכי בעי למיחל ליתנהו למעות אפ"ה חיילי ומסיימינן בה בגמ' מ"ט הני זוזי לא למלוה דמו ולא לפקדון דמו לפקדון לא דמו כלומר דנימא דאם לא נשתייר בו שוה פרוטה אינה מקודשת כדאמרי' בהאיש מקדש דף מז. התקדשי לי בפקדון והלכה ומצאתו שנגנב או שנאבד אם נשתייר בו שוה פרוטה וכו' משום דפקדון ברשותא דמרייהו קא מתאכלי והני ברשותא דידה קא מתאכלי למלוה נמי לא דמו מלוה להוצאה ניתנה והני בתורת קדושין יהבינהו ניהלה כלומר דנהי דמלוה דעלמא אינו קונה היינו משום דמשעה ראשונה שלה היא וכשהיא מיקדשה בה לא יהיב לה מידי אבל בזו שמתחלה על דעת קדושין ניתנה אע"ג דהשתא ליתנהו לזוזי מעיקרא מקניא נפשה בהנהו זוזי דיהיב לה אע"פ שאם תחזור בה תהא חייבת להחזיר המעות דמ"מ הדבר ברשותה ומיהו משמע שאם הוא חוזר בו אינה חייבת להחזירה דאם לא במאי מיקדשה הרי אינם קנויים לה עד סוף ל' והרי נתאכלו בינתיים אלא כדאמרן זה נראה לי ודווקא בקדושי כסף הוא דאמרינן מקודשת משום טעמא דכתיבנא אבל בקדושי שטר אם נקרע או נאבד ודאי אינה מקודשת כיון דבשעתא דחיילי קדושי ליתא בעולם וכדאמרינן לקמן בגמ' דף ס: לענין גט איכא בינייהו שנתקרע הגט או שאבד ואפילו איתיה בעיניה נמי דוקא בישנו בידה או ברשותה אבל עומד ברשות הרבים לא מיהו כתב הרשב"א ז"ל דאם יש בנייר שוה פרוטה מקודשת דהוה ליה כמקדש בכסף דבקדושי שטר דעתייהו נמי אניירא והכי מוכח בפרק האיש מקדש דף מח. המקדש בשטר ר"מ אומר אינה מקודשת וכו' וחכ"א שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה ואוקימנא התם בשטר אירוסין שאין עליו עדים א"נ שנכתב שלא לשמה דלא מהני מדין שטר ואפילו הכי אם יש בו שוה פרוטה מקודשת מדין כסף אלמא בקדושי שטר נמי דעתייהו אניירא והרי היא כמתקדשת בכסף הילכך אף על פי שנשרף מקודשת כדין מקדש בכסף דמקדש בשטר נמי דעתייהו אשוויא דניירא ולפי דעתי זו היא שאמרו בירושלמי שהביא הרב אלפסי בריש מכלתין הדא דתימא בשטר שאין בו שוה פרוטה כמו שכתבתי שם בס"ד:

13 וחזרה בה. תוך ל' אמרה אי אפשי באותן קדושין:

14 וכן היא שנתנה רשות לשלוחה לקדשה וכו'. משנה היא לקמן בפרק בתרא דף עט.:

15 וחזרה בה. בין בפני השליח בין שלא בפניו:

16 והלכתא כרבי יוחנן ואפילו בקמייתא וכל שכן גבי מתני' דלא קדשה עצמה וחזרה בה קי"ל כר' יוחנן דחוזרת ואע"ג דאיכא למימר דקדושי ראשון אע"פ שלא חלו לאלתר מעשה מיהא הוו לחול לאחר ל' ולא אתי דיבור ומבטל מעשה ואפ"ה כיון דלאו מעשה ממש הוא שהרי לא נגמרו קי"ל כרבי יוחנן דחוזרת וכ"ש בלישנא דרב זביד דהוה דבור גרידא דקי"ל כרבי יוחנן דאתי דבור ומבטל דבור וחוזרת והדבר פשוט שכשם שהיא חוזרת כך הוא חוזר:

17 מקודשת לשני לעולם. ואין בטלין לאחר ל' יום שהרי נתן להם זמן לחול בתוך ל' שיהיו כולן פנויין מקדושי ראשון:

18 לאחר ל' פקעי. קדושי שני וגמרי קדושי ראשון. בגמ' פרכינן עלה קדושי שני במה יפקעו ומהדרינן דאסיפא מתנינן לה וכמו שהביאה הרי"ף ז"ל בסמוך ואעפ"כ הביאה הרב אלפסי ז"ל ארישא לאשמועינן דמאי דתנן מקודשת לשני היינו לעולם:

19 אמר רב מקודשת ואינה מקודשת לעולם. ואפי' לאחר ל' יום עומדת בספק קדושי שניהם ואסורה לשניהם בלא גט האחד ומפרשינן בגמ' טעמיה דרב משום דמספקא ליה האי ולאחר ל' אי תנאה הוי אם לא אחזור בי בתוך ל' יהו קדושין מעכשיו אם חזרה הוי ממאי דאמר מעכשיו וקאמר איני אומר מעכשיו אלא התקדשי לי לאחר ל' הלכך לעולם היא בספקא דאי תנאה הוא קדושי ראשון חיילי קדושי שני לא חיילי ואי חזרה הוא קדושי שני חיילי קדושי ראשון לא חיילי ושמואל פשיטא ליה דתנאה הוי הילכך כל ל' יום הקדושין תלויין שמא יחזור בו מכאן ואילך גמרו כך פרש"י והרמב"ן ז"ל הקשה שאין במשמעות תנאו חזרה כלל ואם באנו לחוש לתנאי חזרה נחוש ג"כ לתנאים אחרים לפיכך פי' דתנאה היינו שיחולו הקדושין מעכשיו אם יבאו ל' יום ויהו שניהם קיימין לומר שאם ימות תוך ל' לא תהא זקוקה ליבם ותנאי זה במשמעות הלשון הוא ואף לפרש"י ז"ל י"ל דתנאי חזרה בכלל הלשון הוא דכיון שלא גמר לקדשה מעכשיו משמע שרוצה הוא לימלך אלא שאומר מעכשיו כדי שלא תוכל היא לחזור בה. וגרסי' בגמ' סוף דף נט: אמר אביי ולטעמיה דרב בא אחד ואמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ועד ל' יום ובא אחר ואמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ועד כ' ימים ובא אחר וא"ל הרי את מקודשת לי מעכשיו ועד י' ימים מראשון ומאחרון צריכה גט מאמצעי אינה צריכה גט ממה נפשך אי תנאה הוי דקמא קדושין דהנך לאו קדושין אי חזרה הוי דבתרא קדושין דהנך לאו קדושין פשיטא מהו דתימא האי לישנא משמע תנאה וחזרה ותיבעי גיטא מכל חד וחד קמ"ל וה"פ ולטעמיה דרב דמספקא ליה בתנאה ובחזרה בא אחד ואמר מעכשיו ולאחר ל' ובא אחד ואמר מעכשיו ולאחר כ' שכלו של שני בשל ראשון ואי דראשון חזרה הוי דשני הוי קדושין דהא ראשון הדר ביה ממעכשיו ובא אחר ואמר מעכשיו ולאחר עשרה והוא הדין בהאי בתרא אם קדשה סתם דהואיל ולא בא אדם אחריו מה לי ולתנאו אלא סדריה נקט ותנא וקאמר דמראשון ומאחרון צריכה גט ומאמצעי אינה צריכה גט ממ"נ דאי תנאה הוי דקמא קדושין דהנך לאו קדושין ואי חזרה הוי דבתרא הוי קדושין שלא בא אחר אחריו וגמרו קדושיו לאחרי' ודהנך קמאי לאו קדושי ופרכינן פשיטא ומהדרינן מהו דתימא משמע תנאה ומשמע חזרה ששתי הלשונות במשמע יש אומרה לשם תנאי ויש אומרה לשם חזרה דאיכא למימר להאי תנאי ולהאי חזרה ותבעי גיטא מכל חד וחד דדלמא קמא לחזרה איכוין וחלו של שני ושני לתנאה איכוין ושלו קיימין ואין של ראשון ושל אחרון קדושין ובעי' גיטא מאמצעי ואיכא למימר דקמא תנאה ושלו קיימין ואיכא למימר דכלהו חזרה ושל אחרון לבדו קיימין קמ"ל דלאו תרוייהו משתמעי אלא ספק תנאה ספק חזרה ואי תנאה הוא לכלהו הוי תנאה דלא הוי לשון חזרה כלל ואי חזרה הוי לא הוי בה לישנא דתנאה כלל וממה נפשך דאמצעי לאו קדושין:

20 ובתר הכי גרסי' דף ס. עולא א"ר יוחנן אפי' מאה תופסין בה וכן א"ר אסי א"ר יוחנן אפי' מאה תופסין בה א"ל רב משרשיא לרב אשי אסברא לך טעמיה דרבי יוחנן משום דשוו נפשייהו כשרגא דלבני דכל חד וחד רווחא לחבריה שביק והכי פירושו אסברא לך וכו' דהא ליכא למימר דטעמיה דר' יוחנן משום דקסבר דשתי לשונות במשמע ומספקינן לגבי האי בתנאה ולגבי האי בחזרה דאם כן לא שייך למתני תופסין דאין תפיסה אלא באחד מהם ואנן הוא דלא ידעינן הי מנייהו ומדקאמר תופסין משמע דס"ל שיש בה צד קדושין לכלן אלא טעמיה משום דכיון שלא נגמרו קדושי שום אחד מהם כל אחד שבק רווחא להיות נתפסין בה קדושי שני כמו שמסדר לבנים ונותן הלבנה מקצתה על לבנה זו ומקצתה על חברתה כדי שישאר ריוח לסדר לבנה אחרת ויהיה סדורו נקשר ולא יפול וה"נ כל חד שבק רווחא לחבריה ולפיכך קדושי כלם נתפסין בה בודאי ואליבא דר' יוחנן לא שנא אמר שני מעכשיו ולאחר כ' שהוא קודם לזמן הראשון ול"ש אמר מעכשיו ולאחר ארבעים שהוא לאחר זמנו של ראשון תפסי נמי קדושי שני דהא רווחא שבק קמא לכל מאן דמקדש לה תוך ל' יום אבל לרב דמספקא ליה אי תנאה הוה אי חזרה הוי אילו קדשה שני לאחר ארבעים אין לחוש לקדושיו שכבר חלו קדושי ראשון בין דהוה תנאה בין דהוה חזרה ופרכינן בגמ' עליה דר' יוחנן מתיב רב חנניה מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ואם מת חולצת ולא מתיבמת בשלמא לרב מסייע ליה כלומר דמספקא לן הכא נמי מספקא ליה האי ולאחר מיתה אי תנאה הוי כלומר מהיום יהא גט אם אמות ולכשימות נמצא גט למפרע מאותו היום אי חזרה הוי דהדר ביה ממהיום ואמר הרי זה גיטיך לאחר מיתה ולא אמר כלום משום דאין גט לאחר מיתה ומ"ה צריכה חליצה דשמא אינו גט וזקוקה ליבם ולא מתיבמת דשמא גט הוא והויא לה גרושת אביו והויא ליה בכרת שאין עליה זיקת יבום לשמואל נמי הא מני רבנן היא כלומר דמספקא להו אי תנאה הוי אי חזרה הוי והוא דאמר כרבי דפליג עלייהו דתניא מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט דברי חכמים רבי אומר כזה גט אלא לרבי יוחנן דאמר דבקדושין שיורא הוי הא כל גיטא דמשייר ביה לא כלום הוא משום דרחמנא אמר כריתות ויבומי נמי תתיבם ומפרקינן דאין ה"נ אלא היינו טעמא גזירה משום מהיום אם מתי כלומר דאי אמרינן במהיום ולאחר מיתה דתתיבם אתו למימר הכי במהיום אם מתי והתם ודאי הוי תנאה זו היא סוגית הגמ':

21 ומקשו בה בתוס' למה להו למפרך עליה דר' יוחנן מגט ליקשו ליה מקדושין גופיהו דבקדושין נמי אי משייר בהו לא הוו קדושין דבריש המגרש אמרי' עלה דמתני' דתנן המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני רבי אליעזר מתיר וחכמים אוסרין בעי רבי אבא בקדושין היאך תיבעי להו לרבנן תיבעי ליה לר"א תיבעי להו לרבנן ע"כ לא קאמרי רבנן הכא אלא דכריתות בעינן וליכא אבל הכא קנין בעלמא בעינן או דלמא בעינן ויצאה והיתה תיבעי לר"א וכו' ומסקינן בתר דבעי' הדר פשטה בין לר"א בין לרבנן בעי' ויצאה והיתה אלמא כי היכי דגיטא דמשייר ביה לאו כלום הוא קדושין נמי דמשייר בהו לאו קידושין נינהו ותיקשי לי' קדושין גופייהו תירץ הרב אב"ד ז"ל דרבי יוחנן לא ס"ל כפשטיה דרבי אבא אלא ס"ל דדוקא בגירושין הוא דפסול שיורא משום דכריתות בעינן אבל בקדושין לא פסול שיורא והרמב"ן ז"ל תירץ דאפי' ס"ל לרבי יוחנן כפשטיה דרבי אבא היינו דוקא בקדושין דמשייר בהו שיור גמור כגון חוץ מאיש פלוני דלאו קדושין נינהו אבל הכא שיורא ליתא אלא עד שלשים הלכך מעכשיו הן חלין וגומרין לאחר ל' יום ואמרו בירושלמי כל ל' יום קונה ואינו קונה לאחר ל' יום קונה קנין גמור אבל במגרש מעכשיו ולאחר מיתה כיון שלאחר מיתה אינו זמן קדושין וגרושין וכל זמן שהוא בחיים לא גירש גירושין גמורי' שיור גמור הוא שהרי כ"ז שהוא חי שייר ולאחר מיתה אינו גומר שאינו יכול לגרש ולא לגמור גירושין ומ"ה פרכינן עלה דרבי יוחנן מגירושין ולא מקדושין גופייהו:

22 ולענין הלכה כתב הרב אלפסי ז"ל דהלכתא כרב ולפי זה מה שכתבנו בשם הרב אב"ד ז"ל דרבי יוחנן לא ס"ל כפשטיה דרבי אבא ודאי דליכא למיחש לר' יוחנן וכיון שכן קי"ל כרב דהלכתא כוותיה באיסורי אבל רבינו חננאל ז"ל פסק כרבי יוחנן משמע דס"ל דמצי סבר לה לפשטיה דר' אבא כמו שכתבנו למעלה והרמב"ן ז"ל הכריח כדברי הרב אלפסי ז"ל משום דסוגיין בעלמא כרב דתנן בפרק יש נוחלין דף קלו. הכותב נכסיו לבנו צריך שיכתוב לו מהיום ולאחר מיתה ופרכי' עלה וכי כתב לו מהיום ולאחר מיתה מאי הוי והא תנן מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ואם מת חולצת ולא מתיבמת ומפרקינן התם מספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי הכא ה"ק לי' גופא קני מהיום ופירי לאחר מיתה וההיא כרב אתיא דאילו לרבי יוחנן לאו משום ספקא היא אלא גזרה משום מהיום אם מתי כדאמרי' בסוגיין ובמסכת יבמות דף יט. נמי לא משכחת זיקת שני יבמים אלא מדרבנן ואילו אליבא דר' יוחנן משכחת לה דאורייתא כגון שקדשוה שני אחים בשיור ומתו וכתב ז"ל דהלכתא כאביי אליבא דרב דהא ליכא מאן דפליג עליה ומה שהשמיטה הרב אלפסי ז"ל מפני שלא רצה לפרסם בה קולא לחוש לדברי מי שפוסק כר' יוחנן והר"ם במז"ל כתב בפ"ז מהלכות אישות אמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר ואמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר כ' יום ובא אחר ואמר לה הרי וכו' אפי' הם מאה על הסדר הזה כולן תופסין בה וצריכה גט מכל אחד ואחד מפני שהיא מקודשת לכלם בספק ודבריו תמוהים הם הרבה שכיון שהוא פוסק כרבי יוחנן שאפי' מאה תופסין בה למה כתב שהיא מקודשת לכלם בספק והרי סוגייתנו מוכחת דלרבי יוחנן קדושי ודאי נינהו ובגט נמי פרכינן ויבומי נמי תתיבם וכבר השיגו עליו בזה הרב ר' משה הכהן ז"ל ואפשר שמפני שנסתפק לו אי קיימא לן כרב אי כרבי יוחנן כתב שאפי' מאה תופסין בה בספק אבל עדיין אינו מספיק לי מפני שכתב אפי' הן מאה על הסדר הזה דמשמע דוקא בשכלה זמנו של שני בתוך זמנו של ראשון וכבר כתבתי דלר' יוחנן אפי' אמר לה שני מעכשיו ולאחר ארבעים קדושיו תופסין ולא נתבררו לי דבריו. והרשב"א ז"ל סובר דהלכתא כרבי יוחנן דקי"ל כוותיה לגבי רב ושמואל והא דמפרקינן בפרק יש נוחלין דמספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי לא מכרעה למפסק כרב דמשום דקושיין מעיקרא דמקשינן וכי כתב לו מהיום ולאחר מיתה מאי הוי אליבא דרב בלחוד הוא פריק לה אליביה דאילו לרבי יוחנן דאמר שיורא הוא לא קשיא מידי דשיורא שייך התם שפיר ומהני דגופא מקני מהיום ופירי לאחר מיתה אלא לרב דמספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי הוא דמקשה ומ"ה פרקה אליביה ואע"ג דמקשינן סתמא אליבא דרב לאו משום דקי"ל כוותיה דהא אשכחן בתלמודא דפרכינן סתמא אליבא דלאו כהלכתא והא דלא משכח ביבמות זיקת שני יבמים אלא מדרבנן ואליבא דרבי יוחנן משכחת לה מדאורייתא היינו טעמא משום דאפי' לדידיה לא משכחת לה אלא בשמתו שניהם כאחת ואליבא דר' יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם ולא קי"ל כוותיה דאי לא מתו כאחת אינה יכולה להתיבם לעולם דכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילתה ליבום יבמה יבא עליה שוב אינה מתייבמת וזה אין אני קורא בה שהרי עדיין אחיו השני קיים ולא נפלה כלה ליבום וכיון שכן לעולם היא אסורה לו ואפי' לאחר מיתת אחיו השני דהויא לה כצרת ערוה והכי איתא בירושלמי דפירקן סוף הלכה א דגרסי' התם גבי הא דרבי יוחנן היו שני אחים וקדשוה שניהם ומת אחד מהם השני מהו שיהא מותר בה ממה נפשך מה שקנה קנה והשאר נפלה לו מחמת אחיו רבי יודה בן פזי אמר אסור בה א"ר יוסי טעמיה דרבי יודה בן פזי כל יבמה שאין כולה לפנים צד הקנוי שבה נדון לשם ערוה וערוה פוטרת צרתה ולדברי הפוסקים כר' יוחנן דשיורא הוי המקדש בשטר מעכשיו ולאחר ל' יום צריך שיהא השטר קיים לאחר ל' יום שאע"פ שמעכשיו מתחילים הקדושין לחול אינן קונין קנין גמור עד לאחר שלשים יום וכדאמרי' בירושלמי דכל שלשים יום קונה ואינו קונה לאחר שלשים יום קונה קנין גמור הלכך בעינן שיהא השטר קיים וברשותה בשעה שהוא גומר קנינו אבל בכסף לא צריך דהא קי"ל דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום מקודשת אע"פ שנתאכלו המעות:

23 מתני' האומר לאשה הרי את מקודשת לי. בפרוטה זו ע"מ שאתן ליך מאתים זוז:

24 נתן לה בתוך שלשים מקודשת ואם לאו אינה מקודשת. ופרכינן בגמ' פשיטא ומפרקינן מהו דתימא לאו תנאה הוא לזרוזי קא אתי קמ"ל. כלומר דתנאי זה אע"פ שהוא מתנה אותו אף היא ודאי לא נתרצית אלא בכך וסד"א דלאו משום קפידא קא עבדה ושיהו הקדושין תלויין בזה אלא לזרוזי בלחוד שישלים לה תנאו הוא דאמרה בתוך ל' קמ"ל דקפידא הוי ואם לא נתן לה בתוך ל' אינה מקודשת:

25 הרי זו מקודשת ויש לו. כלומר דכל שיש לו אפי' במדי הרי זו מקודשת ולא אמרי' להראותם לה נתכוין:

26 הראה על השלחן אינה מקודשת. אם היה שולחני והראה מעות שאינם שלו והם על השלחן שלפניו אינה מקודשת דלא נתכוונה זו אלא לראות משלו: